<h1>או"ז שו"ת סימנים תש"ס, תשס"א</h1>
<h2>דף עז.</h2>
[חסר כאן] ועל מה שכתב מורי הרב ר' שמחה לכוף אותו שנסתמא יודע למורי הרב שאני מחיתי מלכוף אותו מפני שכתבו לך המעשה להיפך לא כמו שהיה כי כשקדש אותה היה רואה היטב ואח"כ בחצי שנה נסתמא ושלחו אלי והשבתי להם שלא לכוף כאשר אני דן עתה ואחר שאדון לפני מורי הרב מה שתכתוב נקיים. דתנן פ' המדיר [ע"ז ע"א] האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ואמרינן בגמרא רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו מאן דתני נולדו שאין כופין כ"ש היו פי' היו שידעה שהיו וסברה וקבלה הלכך בשניהן אין כופין ומאן דתני היו אבל נולדו כופין. וכתב ה"ר משה בר מיימן [פכ"ה אישות הי"א] כמ"ד נולדו כי כן דרכו שכותב פסקיו דרך קריאה וכתב כך האיש שנולדו בו מומין אין כופין וה"נ משמע (דאין הלכה) [דהלכה] כמ"ד נולדו וכ"ש היו כדמסיק סתמא דתלמוד' בשלמא למ"ד נולדו היינו דקתני בד"א במומין קטנים כו' וכיון דלמ"ד דתני נולדו אתיא מתני' בדרך סיוע ולמאן דתני היו אתיא באתקפתא וצריכה שנויא ואשינוייא לא סמכי'. וכה"ג פסק פר"ח (דיש בתיבות) [ריש כתובות] כל"ק דהכא אין אונס בגיטין משום דאתיא ליה מתני' בסיוע ולל"ב אתיא באתקפתא, אע"פ שפעמים דרכו לפסוק ולומר מדשקיל וטרי אליביה ש"מ דהלכתא כותיה. ויכולני לפרש (כלומר) [ולומר] דרבא אר"נ דפסק הלכה כחכמים דאין כופין קסבר כמאן דתני נולדו כ"ש היו ואף ר' יוחנן דפסק כרשב"ג מצי סבר כמאן דתני אליבא דחכמים נולדו וכ"ש היו ומדשקלי וטרו רב יהודה וחייא בר רב אליבא דחכמים ש"מ דסבירא להו דהלכה כחכמים כההוא דשבת. מיהו ההיא דשבת אינה ראיה מדפרשי מילתייהו ולא ס"ל כותיה מיהו איכא נמי למימר דס"ל כותיה הלכך בדבר כזה שהוא חייב כרת דמיתה וממזרות יש לפרש לחומרא ולומר דמאן דתני נולדו סבר דהלכה כחכמים פסיק בנולדו וכ"ש היו ור"נ נמי דפסיק כחכמים פסק בנולדו וכ"ש היו. וההיא עובדא דירושלמי ההיא אליבא דר' יוחנן דסבר הלכה כרשב"ג ולא סמכי' עלה אלא אתלמוד דידן סמכי' כרבא אר"נ דהלכה כחכמים וכן פסק ה"ר משה מיימן וספריו אצלינו וכתב בפי' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא וכן פסק פר"ח דקיי"ל כרבא אר"נ וכן פסק אלפס דקיי"ל כרבא אר"נ כי יש אצלינו פירושיו סדר ישועות וסדר נשים וכ"פ רבי' יצחק בר אברהם מדנפיר דהלכה כרבא אר"נ בתשובה שהשיב לה"ר נתן מלוניל המתחלת עיניך תחזינה והוא בידי ראיה ברורה [שלא] לכוף אותו. והייתי סבור לומר דהא דפליגי רבנן ורשב"ג היינו בנסמית עינו אחת דוקא אבל בשתי עיניו מודו אפי' רבנן דכופין ומיהו אין כח בידי לומר כך דדילמא ה"ה בשתי עיניו פליגי והא דנקט עין אחת להודיעך כח דרשב"ג דאפי' בעין אחת מתיר לכוף דכח דהתירא עדיף ותו כי קתני זו שכופין אותו להוציא לתני נמי והסומא בשתי עיניו לדברי הכל או אם הלכה דבנולדו כופין נתני נמי והנסתמא אפי' בעין אחת ותנא ושייר ליכ' למימר דקתני אלו. ותו דלא שני הכי בגמרא. ולהשיאה לסומא אין זה עיגון כי ראוי לביאה ואשכחן אהבת נשים לבעליהן סומין כמו גבי גרושת ר' יוסי הגלילי [ב"ר פי"ז]. כללו של דבר אינו נראה בעיני כלל להתיר לכוף אותו. אעפ"כ מצות רבותי אשמע כי מצוה לשמוע דברי חכמים לכן מחיתי מלכוף עד שאשמע דעת רבותי ויתנו רבותי לב להעמיד דבר על האמת כי יש כאן חיוב מיתה כרת וממזרות. ועל מה שיאמר רוצה אני כשיכופו אותו אם הכפייה שלא כדין אין אותו דיבור מועיל כלום אלא בכפייה שהוא כדין כדתנן [בפ'] האומר משקלי עלי [כ"א ע"א] חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותו ואע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ' רוצה אני, (מדמינן) [מדמדמינן] לה לעול' ש"מ דבכפיי' כדין בעי למימר רוצה אני וש"מ דשלא כדין אפי' אמר רוצה אני לא מהני והכי מוכחא ההיא דחזקת הבתים [מ"ז ע"ב] תליוה וזבין זביניה וכו' עד אלא מסיפ' וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחינן דילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים פי' כגון הא דתנן ואלו שכופין אותו להוציא סבר כיון שתקנו חכמים מצוה לשמוע דבריהם וגמר ומגרש ש"מ שאין כופין אותו לומר רוצה אני אלא בהנהו דתנינן במתני' אבל בכפייה שלא כדין אע"ג דאמר רוצה אני אין בו אפי' ריח הגט וכל זה יבאר מורי באר היטב. יצחק בר משה נב"ה.
תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר. רבי וחברי ה"ר יצחק בר' משה. ענינך דברים לגבב. ובהלכות לסבב. באורך. פעמים בלי צורך. דרך קצרה. הוא דרך ישרה. לברור הסולת. ולהניח הפסולת. מה שהשבתי לכוף לרווחא דמילתא בעלמא כי לענ"ד אפי' גט לא היתה צריכה אם לא ידעה מום זה שבבחור קידושי טעות הן אע"פ שלא היו הקידושין בתנאי ובררתי דברי ע"פ ההלכה. חס ושלום לא נחשדו ישראל על דבר זה לשנות המעשה לקלקל בת ישראל, גם לפי דבריך שכתבת שלאחר אירוסין אירע בו מום זה א"כ הנידון שבפנינו בנולדו ופסק ר' יוחנן כרשב"ג דכופין. הרי בין לחייא בר רב בין לר' יוחנן כופין בנולדו, ואף לרב נחמן דאמר הלכה כדברי חכמים דילמא ס"ל דבהא פליגי אפי' נולדו אפי' לרבנן כופין ואפי' רב יהודה דאמר בנולדו פליגי דילמא ס"ל הלכה כרשב"ג, הרי אין מחלוקת ברורה בידך שיאמר בפי' בנולדו אין כופין. ומן הירושלמי הוכחתי כדברי דגרסי' התם [המדיר הלכה ח'] רב יהודה בשם רב (ביבי) [כיני] מתני' כשהיו אבל בנולדו כופין להוציא ואע"ג דרב יהוד' תני בגמ' דידן נולדו הא דידיה הא דרביה דרב סבר בהיו פליגי אבל בנולדו אפי' רבנן מודו דכופין ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן הלכה כרשב"ג אתא עובדא קמי ר' (יוחנן) [ירמיה] בכיפח וכפפו פי' וכפאו. כיפח הוא (ואם) [מין] שחין בבכורות [מ"ה ע"ב] ואפ"ה סמכו אדר' יוחנן וכפו להוציא בו ואתיא דרשב"ג כשנולדו. פי' כיון דמספקא לן במתני' אי בנולדו אי בהיו, כשהיו בו עבדינן כרבנן אבל בנולדו עבדינן כרשב"ג וכל היכא דחזינן פלוגתא בגמ' דידן ועובדא בירושלמי סמכינן אירושלמי וכ"ש בנידון זה שלא תוכל לברר מגמרא דידן דאיכא פלוגת' בנולדו ולא כמו שכתבת דלא סמכי' אירושלמי. וקרוב בעיני לומר אפי' בהיו כופין. אמרת שאין כאן עיגון אין לך עיגון גדול מזה כי שמא קודם היתה יושבת כל ימיה בלא בעל ממה שהיתה נשאת לסומא. שמחה בר שמואל.
